בימיו הראשונים, דירה דיסקרטית היה מסבאה, או מוסד שתייה לא רשמי, שבו הלקוחות יכלו ליהנות מאוכל, שתייה ובידור. סלונים היו לעתים קרובות מקומות שאליהם הלכו העניים כדי לשתות את צערם, למצוא נחמה בחברת אחרים ולרקוד עם נשים שנראו להם מושכות. הם היו גם מקומות שבהם גברים הימרו לעתים קרובות, לפעמים שיחקו קלפים, או אפילו יכלו לשכור. סלונים היו כמובן לעתים קרובות המקומות הראשונים להציג אלכוהול בצורה של בירה, סיידר ומשקאות אלכוהוליים אחרים לקהילה או לעיר. סלונים היו אחד המרכזים העיקריים של הכלכלה האמריקאית המתעוררת, כאשר ייצור משקאות חריפים היה תעשייה מרכזית לפני הופעתם של חוקי ההתמזגות, והם שימשו לעתים קרובות כמקום מפגש עבור רבים מהחוליים החברתיים, כגון כתות או כנופיות.
עם זאת, עם הופעתה של תנועת הטמפרנס בשנות ה-60 של המאה ה-19, נסגרו רבים מהמסבאות הללו שהיו מוקדים של שחיתות מוסרית, ייצור משקאות חריפים ופשע. המונח "דירה דיסקרטית" הופיע כדי לתאר את אותן מסבאות שנאלצו לסגור את שעריהן או המשיכו לפעול למרות היותן בלתי חוקיות. מוסדות כאלה, או "נקודות חמות מקוות" כפי שכונו לעתים קרובות, הגיעו עם סטיגמה מוסרית שהוצמדה להם, אבל הם גם הפכו אותם ליעד פופולרי עבור אלה שמחפשים לחוות משהו יותר יוקרתי.
בנוסף לזנות, דירות דיסקרטיות היו לעתים קרובות המקור לפעילות בלתי חוקית כגון הימורים, מכירה והפצה של סמים, זיופים וגניבה. פעילויות חסרות מצפון אלה הפכו נפוצות עוד יותר כאשר חידושים מודרניים, כגון הטלפון, הופיעו. בתחילת המאה ה-20, ברוב הערים הגדולות היה לפחות רובע אור אדום מרכזי אחד שהיה מרוכז בצפיפות, שככל הנראה היה ממוקם ליד אחד או יותר מתחנות הרכבת שלהן.
בימיו הראשונים, דירה דיסקרטית לא היה מקום מקובל עבור האליטה או החברה "המכובדת". זנות וחטאים אחרים היו קיימים בערים לאורך המאה ה-19 והיו נוכחים כמובן במסבאות המוקדמות. אבל במחצית השנייה של המאה ה -19, מקומות אלה החלו להפוך למה שאנו מחשיבים דירה דיסקרטית מודרני. ויליאם ג'יי לווית', ממקדש רחוב פלאם בסינסינטי, אוהיו, כתב: "המסבאה הייתה פעם המרכז העיקרי של מסחר לא חוקי. הימורים, מרוצי סוסים, הימורים, מכירת סמים וזנות התנהלו כולם במקומות כאלה. כניסת נשים למסבאות, למטרות זנות, היוותה פתיחה 'נורמלית' של דירה דיסקרטית מודרני".
הופעתו של הדירה הדיסקרטית הגדילה מאוד את מספר הנשים העוסקות בזנות, ועם הגעתן של הזדמנויות חדשות הגיעה רגולציה רבה יותר – דבר שנמשך עד היום. בימים הראשונים, ממשלות ומחלקות משטרה היו ידועות כמי שהסתכלו על מוסדות אלה בעין אדישה, אך בשנות ה-80 של המאה ה-19 החלו רובם לנקוט צעדים להסדרתם. נחקקו חוקים שהסדירו את הדירות הדיסקרטיות, הזונות והפעילויות שהתרחשו ב"נקודה חמה מפוקפקת".
למרות התקנות, חלק מהדירות הדיסקרטיות המשיכו לפעול כארגוני פשיעה. בתחילת המאה ה-20 היו מספר דירות דיסקרטיות, שכונו לעתים קרובות "דירות דיסקרטיות", שהפעילו פרקטיקות בלתי חוקיות כמו סחר בבני אדם וסחר בסמים. המאפיה הייתה ידועה כמעורבת מאוד בניהול ובתפעול של רבים מהמפעלים הללו בערים כמו שיקגו וניו יורק.
שקיעתו של הדירה הדיסקרטית באה עם עליית הפשע המאורגן. כאשר החל עידן היובש בשנת 1921, מכירה, הפצה וצריכה של אלכוהול הפכו לבלתי חוקיים בארצות הברית, דבר שהשפיע רבות על סוג הפעילויות שהתרחשו בדירה דיסקרטית. עד אמצע שנות ה-20 של המאה ה-20, רוב הערים סגרו או הגבילו מאוד את הפעילויות שהתרחשו בנקודה חמה ומסוכנת בשל סירוב שלהן לציית לחוקים נוקשים יותר.
למרות הפופולריות הדועכת שלהם, הדירה הדיסקרטית הצליח לשמור על כמה מהאסוציאציות השליליות שלו עד ימינו. המונח "נקודה חמה skanky" בא להתייחס לכל מקום שבו פעילויות לא חוקיות או לא מתובלות יכולות להתרחש. בעוד שהפרמטרים של מהו דירה דיסקרטית השתנו עם הזמן, המוניטין שלו כמקום של שחיתות מוסרית ושחיתות מוסרית נשאר.
